ר"ן על גיטין י״ד

1 כדי שתעבור שיירא ותשרה. שיעור שתוכל לעבור שיירא שם ולחנות:

2 כדי שיהא אדם וכו'. כלומר אין הדבר תלוי בשיעור אלא צריך שיהא אדם עומד ורואה שלא יהא אדם עובר שם משעה שעבר השליח הזה שם עד מציאת הגט. והך ברייתא במקום שהשיירות מצויות היא לרבה בשהוחזקו שני יוסף בן שמעון. וללישנא בתרא דרבי זירא אע"פ שלא הוחזקו וזה שכתב הרי"ף ז"ל אבל אם עבר אדם שם והוחזקו שני יוסף בן שמעון וכו' אף על פי שהוא ז"ל פסק דבשיירות מצויות בלחוד לא מהדרינן אף על פי שלא הוחזקו היינו טעמיה לפי שלא ראה הרב ז"ל להחמיר כל כך למנקט חומרא דר"ז וחומרא דמאן דאמר כל שלא עבר אדם שם דהא איכא בגמרא מאן דפסק הלכה שלא שהה אדם שם ודלמא רבי זירא דפליג אדרבה בשיירות מצויות ולא הוחזקו הכי סבירא ליה ולפיכך לא רצה להחמיר בעבר אדם שם אלא במקום שהשיירות מצויות והוחזקו וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל בפרק ג' מהלכות גירושין או שמא דעת הרי"ף ז"ל דהך ברייתא מתוקמא אליבא דהלכתא בשאין השיירות מצויות ומשום הכי בעי שהוחזקו שני יוסף בן שמעון דס"ל ז"ל דלרבי זירא כי היכי דלא מהדרינן בשיירות מצויות לחודיה הכי נמי לא מהדרינן בהוחזקו ב' יוסף בן שמעון לחודיה:

3 ודוקא חולה דרוב חולים לחיים וכו'. בגמרא הכי איתא אמר רבא לא שאנו אלא זקן שלא הגיע לגבורות וחולה שרוב חולים לחיים אבל זקן שהגיע לגבורות וגוסס שרוב גוססים למיתה לא איתיביה אביי המביא גט והניחו זקן בן מאה שנה נותנו לה בחזקת שהוא קיים תיובתא ואיבעית אימא כיון דאפלג אפלג והרי"ף ז"ל לא חשש לאיבעית אימא ונקט פשטא דברייתא וכן כתב הרשב"א ז"ל והביא ראיה מן הירושלמי דפרקין הלכה ג וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ו מהל' גירושין:

4 מתני' המביא גט בארץ ישראל. שאינו צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם:

5 משלחו ביד אחר. ועושה שליח מאליו ושלא בב"ד:

6 ואם אמר לו. בעל לשליח:

7 טול לי הימנה חפץ פלוני. כשתתן לה את הגט:

8 לא ישלחנו ביד אחר. ובגמרא מפרשינן לה:

9 גמ' א"ר כהנא חלה תנן. דאנוס הוא והוא הדין לכל האונסים אבל אי לא אנוס לא ישלחנו ביד אחר ואע"ג דבפרק האיש מקדש דף מא. דרשינן מושלח ושלחה מלמד שהשליח עושה שליח ומשמע בין חלה בין שלא חלה דמידי חלה כתיב אפ"ה אמור רבנן דחלה דוקא משום דאיכא אינשי דקפדי ואי שמעי מבטל שליחותייהו אבל בחלה ליכא דקפיד א"נ קרא להיכא דגלי בעל דעתיה דלא קפיד אתא כי ההיא דסוף פרק המביא תניין דף כד. ואתו רבנן ופרשו דחלה נמי לא קפיד:

10 יש מי שאומר וכו'. לישני נינהו בגמרא וללישנא מציעא דוקא כי א"ל את הולך הוא דבעי חלה משום דמשמע את בעצמך הולך אבל אי אמר הולך אע"ג דלא חלה מצי משוי שליח והיינו כרבנן דברייתא בגמ' וללישנא בתרא אוקמוה למתני' כרשב"ג דאפילו לא אמר ליה אלא הולך דוקא חלה משוי שליח אבל לא חלה לא ומשום דהוה לישנא בתרא כתב רי"ף ז"ל דמסקנא דסתם מתני' כוותיה וכו' וכן הדעת נוטה וכן פסק הר"ם במז"ל בפ"ט מהל' גירושין. אבל הראב"ד ז"ל פסק כלישנא מציעא דדוקא באת הולך הוא דבעי חלה אבל בהולך אפילו לא חלה מצי משוי שליח והוקשה לו ז"ל עובדא דהכא דאמרינן לקמן דף כט: חלה טעמא מאי משום דאניס ה"נ הא אניס ולא שייליה אי א"ל הולך או את הולך ש"מ דאפילו הולך דוקא חלה ותירץ דכי אמרי' לקמן דבהולך לא בעי חלה דוקא בא"י אבל בחו"ל אפילו הולך חלה אין לא חלה לא דכיון שצריך לעשות שליח בב"ד אפשר דבעל קפיד אא"כ חלה ולא נהירא דהא בחדא לישנא תני תנא א"י וחו"ל דתנן המביא גט בא"י וחלה ותנן נמי המביא גט ממדינת הים וחלה ומשמע דתרוייהו בחדא גוונא מיתנו. ועוד דכיון דמפליג בין א"י לחו"ל לענין ב"ד משמע דלענין חלה כי הדדי נינהו הלכך פשטיה דההוא עובדא מוכח דאפילו בהולך נמי בעיא חלה וכדעת הרי"ף ז"ל אא"כ נאמר דכיון דאיתניס לא איכפת ליה לרבא לשיוליה אי אמר לו הולך דכיון דאיתניס אפי' א"ל נמי את הולך מצי משוי שליח:

11 אמר ר"ל כאן שנה רבי. במשנה זו:

12 אין השואל וכו'. דהא דתנן לא ישלחנו ביד אחר לאו משום בטול שליחותא דגיטא נקט ליה דאם שלחו ביד אחר הגט גט ואע"ג דאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר שליח לגרשה מיהא שוייה אלא הא דתניא לא ישלחנו ביד אחר לאשמועינן דאין השואל רשאי להשאיל:

13 זו אפילו תינוקות יודעין אותה. דאם השאילה לו לא לצורך אחרים השאילה לו ונמצא זה מעביר על דעתו ומקניטו אלא משום שליחותא דגט גופיה תנא לא ישלחנו דאם שלחו ביד אחר זמנין דגיטא נמי לא הוי גיטא ולקמן מפרש מאי זמנין:

14 אל תגרשנה אלא בימין וגירשה בשמאל. דלא שוייה שליח בהכי הכא נמי פעמים ששליחות הגט תלוי בחפץ ואיכא קפידא לבעל:

15 דכולי עלמא וכו'. דמדאמר רבי יוחנן זימנין דגיטא לא הוי משמע דרוב הפעמים הוי גיטא ואפילו שלחו ביד אחר:

16 כולי עלמא לא פליגי דגיטא. מעליא הוי. שאף על פי שאין רצון הבעל שיהא פקדונו ביד אחר אין הגט נפסל בכך:

17 ואזל איהו ויהב לה גט ברישא וכו' רבי יוחנן פוסל בו. בשליח ראשון משום דכי אמר ליה שקול חפץ ברישא קפידא הוא שהיה בדעתו לעכב הגט אם לא תתן לו את החפץ ולהיות בעיגונה עד שתתן הלכך תלוי הגט בחפץ לדבר זה וזה אם שינה נעשה כמי שאמר לו אל תגרשה אלא בבית וגירשה בעלייה והיינו דקאמר זמנין דגיטא נמי לא הוי דאין רצונו שיהא פקדונו דהיינו חפץ שלו ביד אחר דהיינו אשתו דלאחר שקבלה הגט הרי היא אצלו כאחר ומש"ה אמר לא ישלחנו ביד אחר וכו' דשמא כשימסור הראשון השליחות לשני לא ימסור לו הדברים כהוייתן או השני לא ידקדק בהם ויהא משנה ומפסיל גיטא וריש לקיש מכשיר דקא סבר דלאו קפידא הוא אלא אורחא דמילתא קאמר ליה. ואיכא למידק דהכא משמע דדוקא כי א"ל שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא לר' יוחנן לא הוי גיטא אבל אמר הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אי עבד הכי הוי גט ואילו בפרק הכותב דף פה. אמרינן דלא שנא אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא ולא שנא אמר ליה שקול שטרא והב זוזי מצי אמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי תירצו בתוספות דשאני התם דזוזי תלו בשטרא ולא פרע איניש בלא שטרא אבל הכא דלא תלי חפץ בגיטא כלל דוקא כי אמר ליה שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא אבל אמר ליה הב לה גיטא ושקול מינה חפץ ועבד הכי הוי גט וכן דעת הר"ם במז"ל בפ"ט מהלכות גירושין והרמב"ן ז"ל כתב דה"ה דאי אמר ליה הב גיטא ושקול מינה חפץ ועבד הכי דלא הוי גט אלא דגמרא הכא לא נחית בההוא דינא ולהכי אמרינן התם דבין כך ובין כך משלם לא מפני הוכחת המלות דהא כי אמר ליה הב זוזי ושקול שטרא לא מוכיח דלשקול שטרא ברישא ואפ"ה כיון שאין מוכיח מדבריו שיתן מעות תחלה משום דמשתעי אינשי הכי חייב לשלם מצד הדין בעצמו דלא לעוותי שדריה והרי הוא כאומר תן מעות לכשתרצה ומיהו אם לא תחזיר לי את השטר תהא חייב לי בהם כשומר שפשע אבל כאן אע"פ שעבר על כוונת המשלח אין הגט נפסל אלא במה שמוכיח מתוך דבריו שיהא שליחות הגט תלוי בו דהא תלמודא אפילו יהבה ליה חפץ לשליח שני ברישא אעפ"כ הרי שינה שליח ראשון מדעתו של בעל הבית שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר ואעפ"כ לא נפסל שליחות הגט בכך כיון שאין מוכיח מלשונו שתלאן זו בזו כי אמר נמי הב לה גיטא ושקול מינה חפץ אע"פ שהיה לו ליטול חפץ תחלה כששינה ונתן הגט תחלה אין הגט נפסל כיון שאין הלשון מוכיח שיהא שליחות הגט תלוי בכך ואעפ"כ לענין שלומי זוזי משלם שכיון שעיוות חייב בתשלומין והיינו דהכא אמרינן שקול מינה חפץ והדר הב לה גיטא דאלמא דוקא כי אמר והדר אבל אמר והב לה בלחוד לא מיפסיל ואפילו בכה"ג פליג ריש לקיש והתם כי אמר שקול שטרא והב זוזי פשיטא לן דחייב אע"ג דלא אמר והדר והיינו טעמא לפי ששם תלוי החיוב מצד הדין בעצמו וכאן אין הגט מתבטל אלא במה שהמלות מוכיחות שיהא השליחות תלוי בו:

18 מתני' עושה ב"ד שליח ומשלחו. שצריך הוא לומר בפניהם בפני נכתב לפי שהאחרון לא יוכל לומר:

19 שליח ב"ד אני. ומסתמא עשו ב"ד את הדבר בהכשירו:

20 גמ' שמעינן דשליח השליח. השני שנעשה בב"ד:

21 אם חלה משוי שליח. בגמרא פשטינן דשליח שליח משוי שליח ולא מדכרינן חלה והיה אפשר לומר דנהי דבקמא בעינן חלה היינו מפני שעשאו בעל ואפשר שהוא חפץ בו יותר מאחר כל זמן שלא חלה אבל בשליח השליח כיון שאין הבעל יודע בהן לא איכפת ליה כלל בין ב' לג' אלא שהרי"ף ז"ל החמיר וכתב אם חלה אבל לא חלה לא דלא עדיף ב' מראשון. שמעינן דכל חד מינייהו לא משוי שליח אלא בב"ד. שלא תאמר דוקא ראשון צריך ב"ד מפני שצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם: